(א) לפיכך צריך להתיחד כו׳ – פירוש אחר החופה כ״כ התוספת פ״ק דיומא שיש לייחד האלמנה אחר ברכת הנשואין קודם לשבת ואפילו יחוד לחוד בלא ביאה קונה עכ״ל ומ״מ יחוד הראויה לביאה בעי׳ וכ׳ במשאת בנימין סי׳ כ׳ דאע״ג דבמרדכי ובמהרי״ל כתבו דדוקא ביאה בעי׳ ולא סגי ביחוד לחוד לא קי״ל כן דרוב הפוסקים לא כ״כ. כ׳ עוד שם במה שנוהגין ליחד האלמנה מבעוד יום קודם החופה מנהג גרוע הוא אפי׳ אם טהורה דהא עדיין אינה ראויה לביאה דכלה בלא ברכה אסורה כנדה א״כ יש למנוע אותו המנהג וכ״כ בדרישה וז״ל דאם היא טמאה מותר לכונס׳ בע״ש ושם אין מייחדין דהא אסורה משום נדה ואין כאן איסור קונה קנין בשבת דהא לא יבא עליה בשבת ביאה ראשונה. כתב במשאת בנימין שם וראיתי תשובה אחת להחכם ר׳ אלעזר אשכנזהי שהורה למעשה בק״ק פוזנא בא׳ שנשא אלמנה בע״ש ולא נתיחד עמה קודם שבת והתיר לבא עליה בשבת וכבר נתווכחו עמו חכמי ק״ק פוזנא וחלקו עמו בזה הוא כדאי לחלוק (על) דבריו שם תשובה מטעם שחופה קונה באלמנה כמו בבתולה וראיותיו אין בהם ממש והוראה זו כשגגה מלני השליט אלא אסור לבוא עליה בשבת אם לא נתייחד עמה אחר החופה מבע״י בחדר מיוחד ע״כ ואני אומר דודאי ענין זה שאמר מהר״א אשכנזי דיש חופה באלמנה כמו בבתולה א״א אומר׳ דהפוסקים מתנגדים לזה אלא נ״ל דרך אחר להתיר לדידן דהיינו אע״ג דחופה אינה קונה באלמנה היינו מצד החופה עצמה אבל יש כאן קנין מצד מסירתה לרשות הבעל כל שהולך עמה הבעל מן החופה להוליכה לבית הנשואין באותו הליכה קונה אותה כמו שהוכחתי בסי׳ ס״ג צ״ל נ״ו) באלמנה ההולכת עם בעלה לבית כולי כמו שדקדקנו שם ול״ד למנהג קודם בזה שלא היתה הלכת החתן עם הכלב לבית החופה ששם נעשה הנשואין ע״ש גם באלמנה יש היתר לכל הפחות בדעבד אם לא נתייחדה עמו מבע״י אחר החופה לבא עליה בשבת ומלבד זה נראה לי להקשות דהא בבתולה הוי איסור בחופה בשבת דשם הוי החופה קנין אפ״ה כ׳ רמ״א בא״ח סי׳ של״ט דלפעמים שאין הצדדים יכולים להשוות בנדוניא ונמשך עד החשיכה ואפ״ה נותנין קידושין מחמת של יהיה ביוש לחתן וכלה וסומכין על אותה דיעה דס״ל דאם יש מצוה כגון שאין לו אשה ובנים דמקדשין בשב׳ א״כ למה לא נימא גבי אלמנה ג״כ הכי וק״ו הוא דחופה היא כל עיקר׳ כדי שע״י ניקנית לו ע״י קידושין משא״כ בביאה שעיקרה לקיום מצוה לא לקנין אלא דמ״מ נראה כמ״ש הפוסקים בלשון זה נראה כקנין והוא שבות א״כ למה לא תכריע מצות פ״ו לדחות השבות ותו ראיה ממ״ש דטור סי׳ ע״ו דיש איסור אפילו ביחוד בלא כתובה ואפילו התפסת מטלטלין לא מהני ואפ״ה אם לא נכתבה הכתובה בע״ש מותר לתפיס מטלטלין בשבת כדי שיבעול א״כ מ״ש משבות דכאן דיהא אסור אפילו דיעבד ותו ראיה מ״ש מההיא דפ״ק דכתובות מת אביו של חתן ופתו אפוי דכונס הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש כו׳ הרי דאע״ג דל חל עליו (הבעילות) (צ״ל האבילות) כיון שלא נקבר עדיין מ״מ יש עליו אנינות כמ״ש התוספת שם והיה לנו לומר שאע״פ שמטעם פסידא דסעודה התירו לו לדחות האבילות ולעשות משתה מ״מ למה נתיר לו הבעילה דהא בזה ליכא פסידא אם ימתין א״כ למה לא נתיר לו ביאה ראשונה בשב׳ כל ששכח מליחד או שלא ידע הדין דזה הוה אונס וכ״ת ביאת בתולה השיב טפי מצוה מביאת אלמנה זה אינו דהא התו׳ כתבו שם הטעם דקרי לביאת בתולה בעילת מצוה משום דעי״ז יבוא לע״ו א״כ הך ביאה אינה אלא הכשר מצוה ק״ו ביאת אלמנה שהיא מצוה עצמה שאפשר שתתעבר למה נדחה אותה כל שכינס׳ כבר מכל זה נראה דהאיסור הביא׳ באלמנ׳ בשבת הוא שלכתחילה לא יבוא לידי כך ודוגמא לזה כ׳ רמ״א בסי׳ של״ט בא״ח לענין קידושי בתולה בשבת וכן אמרה לשון ירושלמי שאמר הני דכנסין ארמלין צריך למכנס מבע״י וכן הטור כ׳ לשון לכתחילה תקנו שלא יבא לידי איסור אלא שהש״ע בא״ח סי׳ שכ״ט כ׳ כונס אלמנה לא יבוא עליה ביאה ראשונ׳ בשבת נימא שכוונתו דאם כנסה כבר ולא רצה תחיל׳ ליחד עמה אסור לו (ביאה הראשונ׳) בשבת משא״כ באם שכח או שלא ידע הדין שמותר בביאה בשבת ואף אם ירצה שום למדן לדחות על קושיות אלו מ״מ ראיה ראשונה שזכרתי מטעם מסירת רשות כיון שהולך עמה מן החופה אין ע״ז פה להשיב כנלע״ד ובעל מ״ב אלו נחית למה שזכרנו לא הי׳ כתוב שהור׳ כן כי שגגה היא ולא יאונ׳ לצדיק כל און:
דברי המגיה כתב ב״ש סק״ו וכ״ז איירי כו׳ – וכ״כ בט״ז וכ׳ עוד אע״ג חופה לא מהני באלמנה מ״מ אם הבעל הולך עמה מן החופה להוליכה לבית הנשואין קונה אותה בהליכה ואינו נראה עכ״ל והנה לא כתב ע״ז שום סתיר׳ ולא שום ראיה על מה ולמה א״צ ואפשר משום דהט״ז כתב דאין ע״ז פה להשיב לכן לא היה לו מה להשיב וכ׳ סתם ואינו נראה אבל דברי הט״ז נכונים בזה דהא בגמ׳ דידן לא מצינו שום חילוק בין בתולה לאלמנה רק דחילוק זה נלמד ממה דאי׳ בירושלמי הלין דכנסין ארמלין בע״ש צריך למכנס׳ מבע״י משמע דבכונס בתולה אין הדין כן ובודאי כל כמה דמצי לאקרובי חלוקתן שבין אלמנה לבתלה מקרבי׳ דלא תהוי חילוק גדול ביניהם כיון דלא נמצא החילוק בגמ׳ דידן וא״כ כיון דלדידן החופה היא מה שמעמידין פרוסה על הכלונסות וזה קונה בבתולה א״כ באלמנה אף דחופה זו אינה קונה מ״מ הבאתו שמביא אותה לביתו אח״כ הוא קנין וזה החילוק שבינה לבתולה דא״ל דגם בבתולה אין זה נקרא חופה רק מה שאוכלים אח״כ במקום צנוע ביחד דהוי כמו יחוד וזהו החופה כמו שמסיים רמ״א וזהו דוקא החופה אבל אם לא היו אוכלין במקום צנוע לא היה מהני מה שהכניסה תחת הכלונסות א״כ כיון דזה הוא דוק׳ החופה אף בבתולה א״כ באלמנה לא מהני גם זה מה שאוכלין במקום צנוע דהוא יחוד כמו ש׳ הכ״ח דיש למנוע לכנוס שם רבים וגם הב״ש כ״כ א״כ באלמנה לא מהני יחוד לחוד כי אם ביאה א״כ למה חלקו על החכם מהר״א אשכנזי במה שאירע שלא נתייחדו קודם הא אפי׳ אם היו מתייחדים לא מהני דהא צריך דוקא ביאה עצמה אלא ודאי דהרמ״א כ׳ זה מה שאנו יוצאים ידי כל החששות אף באלמנה כמ״ש הט״ז סי׳ נ״ו סק״ד ז״ל ובזה ניחא לי מה שלא הזכיר רמ״א בסי׳ נ״ד דבאלמנה אין חופה קונה כולי ע״ש א״כ מיירי רמ״א אף באלמנה ובדיעבד יצא בבתולה בכניסה תחת הכלונסות ובאלמנה צריך גם שיביאנה לביתו ואז קונה אותה בדיעבד בזה כיון שהכניסה לביתו לבא עליה אחר כך ומה שכתבו התוס׳ בשם הירושלמי דבאלמנה צריך לייחדן מבע״י היינו כשלא הביאה לביתו כמ״ש הט״ז בסי׳ נ״ו סק״ד וכ״כ החמ״ח בסי׳ נ״ד סק״ז בשם הר״ן סהבא״ה לביתו מהני גם באלמנה ומ״ש הב״ש בסק״ד דהר״ן מיירי דוקא בבתולה הוא דמהני׳ הכניסה לביתו אבל לא באלמנה אין זה כלום דראיי׳ הר״ן הוא מגמ׳ דאמרי׳ אלמנה מן הנשואין אעפ״י שעדים מעידים שלא נסתרה כו׳ ובגמ׳ דידן אין חילוק בין בתולה לאלמנה אם כן לגמ׳ דידן מיירי גם באלמנה רק הירושלמי מחלק באלמנה ובזה נוכל לומר מנ״ל לומר דהירושלמי חולק על הגמ׳ וס״ל דלא מהני באלמנה הכניסה לביתו דלמא הירושלמי ס״ל דמהני באלמנה אם הכניס׳ לביתו מבע״י אבל בבתולה ס״ל דא״צ גם לזה שיביא׳ לביתו כי חופה קונ׳ בה אף בלא הכניסה לביתו דבלא״ה נוכל לומר לגמ׳ דידן מהני גם חופה גרידא בלא הכנס׳ לביתו רק שאין לנו ראי׳ ע״ז כ״א על הבא׳ לביתו מכח דאמרינן אע״פ שעדים מעידים שלא נתסרה מכח זה אנו למידין דהובא׳ לביתו מהני ואפשר לומר דאף פחות מזה מהני אף באלמנה אלא דאין לנו ראי׳ ע״ז א״כ כיון דמציני בירושלמי חילוק באלמנה דצריכין להכניס מבע״י למה נאמר שהוא נגד הגמ׳ וצריך דוקא יחוד דאדרבא איפכא מסתברא דבאלמנ׳ הוא דצריך כניסה לביתו וכניסת׳ מהני אבל בבתולה א״צ גם לזה דחופה לחוד מהני בה ובזה לא יחלוק הירושלמי על הגמ׳ כיון דלא מצינו דצריך בבתול׳ הבאה לביתו כמ״ש וגם הב״ש בר״ס ג״ו מביא דברי הט״ז באריכות ולא כתב עליו מידי וטפי היה לו לכתוב שם דאינו נראה לפי דעתו שכתב שם דמסירתו לרשותו מהני ליורש׳ מטעם דמחלה לו וא״כ א״צ כניסה לחופה והבא׳ לביתו דמסירה לרשותו לחוד מהני לירושת׳ אבל באמת דברי הט״ז נכונים דהא יש לדקדק בדברי הט״ז שכתב ונראה מזה דאפי׳ באלמנה אין חופה קונה בה מ״מ כאן שהבעל הולך עמה מן החופה כו׳ הא כאן לא נזכר כלל מחופה דאלו הי׳ מיירי כאן מחופה לא היה צריך קודם לזה דמיירי בבתולה כלל מסירה לרשותו כי חופה קונה בלא מסיר׳ לרשותו בבתולה א״ו דלאו בחרא עניינא מיירי בבתולה ובאלמנה אלא בתרי עניינא בבתולה מיירי בלא הכניסה מקודם לחופה ובזה מהני אם הכניסה לרשותו ובאלמנה מיירי שהכניסה מקודם לחופה וחופה אינה קונה אות׳ אלא דאז הוא מכניס לחופה כמו בתולה בלא חופה ובזה מיירי אם היה בעל׳ או שלוחין עמה קונה אות׳ לירושת׳ ע״י הכנסה לרשותו דאל״כ דגם באלמנה מיירי שלא הכניסה מקודם לחופה א״כ יהיה בתולה גרוע מאלמנה דבבתולה כתב וכן אם הלך האב או שלוחי האב עם הבעל ונכנס עמה בחצר ונתייחד עמה לשם נשואין משמע ביחוד לחוד לא מהני דבעינן דוקא לשם נשואין וכ״ש דלא מהני הילוך לחוד עם הבעל וכן סיים בהדיא אבל אם עדיין כו׳ אפי׳ נכנס הבעל עמה לחצר ללון כו׳ ועדיין לא נתיחד עמה לשם נשואין אם מתה ירשנה אביה ובאלמנה כתב וכן אם היתה בוגרת כו׳ ואין עמה לא בעלה ולא שלוחו ומת׳ אין הבעל יורש אותה משמע דאם הבעל או שלוחו עמה יורש אותה אף בלא נתייחד׳ כלל וא״כ גרע בתולה מאלמנה דבבתולה לא מהני כ״א יחוד לשם נשואין ובאלמנה א״צ ליחוד כלל וא״ל דלענין זה גרע טפי בתולה מאלמנה דבתולה היא ברשות אחרת דהיינו ברשות אביה ואינה יוצ׳ מרשותו כ״א ע״י מעש׳ רבה דהיינו יחוד לשם נשואין אבל באלמנה דאינה ברשות אחרת מהני כניסה לרשותו מיד כיון דאין כאן דעת אחרת דמנ״ל הא דהא בגמרא דכתובו׳ דף מ״ח לא מחלק כלל בין אלמנה לבתולה ומנ״ל להקל באלמנה מה שלא נמצא בש״ס דבהליכה עם הבעל או שלוחו לחוד מהני בלא יחוד כלל א״ו דכאן מיירי שהכניסו מקודם לחופה ואז אלמנה היא כמו בתולה שלא נכנסה לחופה רק דבזה עדיפא אלמנה אחר החופה מבתולה קודם החופה דבאלמנה אפי׳ אם הלכה עם הבעל חוד ולא נתייחדה עמו כלל מהני לירש אותה כיון דהי׳ לה חופה מקודם אף שאין חופה קונה אות׳ לדעת הירושלמי מ״מ מהני עכ״פ לעניין זה וגם טעם שכתבנו דאין כאן דעת אחרת אבל בבתולה דאיכא דעת אחרת בעינן דוקא יחוד לשם נשואין כיון דלא הי׳ לה חופה מקודם ובזה לק״מ מה שהקשה הב״ש על מה שכתב בש״ע אלמנה שלא הלכו שלוחיו עמה אין הבעל יורש אותה ת״ל אפילו אם הלכו שלוחיו עמה אינו יורש דכיון דחופה לא מהנה באלמנה כ״ש דמסירה לא מהני באלמנה דגרע מסירה מחופה ופי׳ מ״ש לק״מ דבאלמנה מיירי שהי׳ לה חופה מקודם ואם היה שלוחיו עמה היה מהני מטעם מסיר׳ כמ״ש ובודאי לאו משום מחילה נגעי בה אלא מטעם קנין נגעו בו דבודאי אי לא היה קונה אותה לא הי׳ אמרינן דמחלה בלתי שום טעם וריח אלא דכאן הטעם דהוי קנין לענין ירושה דאחולי מחלה לי׳ לענין זה דלהוי כניסת׳ לרשותו אחר הכופה קנין לענין ירושה כיון דמצינו דחופה לחוד קונה בבתולה לגמרי אמרי׳ דבאלמנה הוי עכ״פ קנין לענין ירושת דבוודאי מחל לו לענין זה ומכח זה דחקו התו׳ עצמם לפרש גם לענין שאר מילי הוי קנין ולא אתא לאפוקי רק לענין תרומה לא קנה ע״ש ואלו הי׳ הטעם משום מחילה בלא קנין לא הי׳ דוחקים התו׳ לזה כלל דדוקא בירושה שייך לומר דמחלה משא״כ בשאר מילי וכ״ז בלא הכניסה לביתו אבל בהכניסה לביתו אחר החופה בודאי מהני בדיעבד אפי׳ בלא יחוד מבע״י מותר לבוא עליה בשבת דהבאתו לביתו אחר החופה קוניה אותה וכן אם היתה נדה מורת לטבול בשבת דהבא׳ לביתו כדי לבוא עליה אח״כ קונה אותה דלא כב״ש שחולק על החמ״ח בשה כמ״ש עכד״ה): דבר ברור דמ״ש שצריך יחוד מבע״י ה״ה דמהני בין השמשות דהא איתא בא״ח סי׳ שמ״ב כל שבות לא גזרו עליו בין השמשות במקום מצוה או דוחק.

(ב) אין נושאין נשים כו׳ – עיין מה שכתב בא״ח סי׳ תקמ״ו.